“התפללתי שיאנוס אותי רק כדי שיאמינו לי. אבל הוא לא אנס אותי, אפילו לא נגע בי. הוא פשוט התעלל בי, בנפש שלי. יום אחרי יום, ואת זה אף אחד לא יכול להוכיח ולזה אף אחד לא יאמין.”
בשנת 2021 התחלתי לכתוב. ולא סתם. כתבתי ספר. ספר שמתאר בפרטי פרטים חלק משמעותי מחיי. משבר עמוק ותהליך איטי של ריפוי עד להחלמה.
עברתי דבר אחד או שניים בחיים שהפכו אותי לונסה שאני היום, שונה מונסה של פעם. חזקה גם אם אני נופלת מידי פעם, גם במשברים. אוהבת את עצמי ואת חיי, שלמה וחשופה מבחירה. מקבלת את הפגמים שבי כי ביננו למי אין?? בוחרת להיות אנושית ויחד עם זאת וונדרוומן במשרה מלאה. כל התיאורים האלו מתייחסים אליי, למהות שלי, להנעה שלי בחיים. בחרתי בחיים, בחרתי לחיות גם כשהיו רגעים שהעדפתי לוותר. בחרתי במשפחתי מחדש, בבן זוגי, הפרטנר הכי טוב שלי, בעלי. בחרתי בבנותי, האהובות שלי, האור של חיי. והכי חשוב, כדי להצליח לבחור בהם פעם אחר פעם למדתי לבחור בי. בעצמי. בחרתי להסיר את המסכות, את מצגת האישה הכל יכולה, המחייכת גם כשרע. כשבחרתי לקלף את המגננות והמחסומים, כשבחרתי לחייך מהלב ומהבטן והפסקתי לרצות. הפסקתי לחיות עבור אחרים והתחלתי לחיות בשבילי. עבורי. בחרתי בחיים. בחיים שלי.
נעים להכיר קוראים לי ונסה יצהרי אני אמא לאדל ושיראל בנותי האהובות, נשואה לנריה החצי השני שלי. מורה לחינוך מיוחד, בבית ספר שהוא הבית השני שלי, עבודה שממלאה לי את כל החלקים הריקים בלב. בת, אחות וחברה לסביבה שעושה לי טוב. מחברת את הספר הראשון שלי “צילום אחד יותר מידי” כתבתי את עצמי, חשופה על הדף. נתתי למילים להתפרץ ממני עבור כאלה שהמילים עוד תקועות עמוק בפנים. כדי לתת תקווה. תקווה שאפשר אחרת.
ספר דיגיטלי של צילום אחד יותר מידי זמין לרכישה!
“אם הוא היה אונס אותי, אז היה ברור לי ולכולם מה הוא עשה לי. כולם יודעים מה זה אונס. הולכים לבדיקה, יש הוכחות. אי אפשר לברוח מזה. לפעמים קיוויתי שזה מה שיקרה. כן, לפעמים התפללתי שיאנוס אותי רק כדי שיאמינו לי. אבל הוא לא אנס אותי, אפילו לא נגע בי. הוא פשוט התעלל בי, בנפש שלי. יום אחרי יום, ואת זה אף אחד לא יכול להוכיח ולזה אף אחד לא יאמין.”
חייה השלווים של אישה צעירה, שומרת מסורת, מתהפכים עליה מהרגע שבו היא מתחילה לעבוד במשרדו של קרוב משפחתה שאותו הכירה מאז ילדותה. היא מוצאת את עצמה לכודה בין הרצון להיחלץ מהתעללות הנפשית היום-יומית שהיא עוברת במשרד לבין החשש מכך שלא יאמינו לה והפחד מהתערערות המרקם המשפחתי בשל חשיפת ההתעללות. איך מחזירים את האמון בבני אדם? בעצמה? במשפחתה? והאם היא יכולה בכלל להיחלץ מהתהום? לחזור לנשום? היא שואלת את עצמה בסיפור מטלטל, עוצמתי וכואב החושף את הקוראים לנפתולי נפשה הפצועה ולוקח אתכם למסע מצמרר ברכבת הרים של רגשות. הכנות הבלתי מתפשרת והאותנטיות שבה היא בוחרת לתאר את הפגיעה שעברה ואת התמודדותה איתה מעלים תהיות ומחשבות רבות בנושאים קשים שהופכים את הבטן וגורמים לקורא להביט באופן שונה על סיפורים דומים הנחשפים מדי פעם בתקשורת.
קראתם? התחברתם? מוזמנים לכתוב ולשתף את שעל ליבכם. אתם לא לבד❣️
Amir Shenkman
02/08/2022
באומץ רב ובכנות מרגשת, ונסה יצהרי חושפת בספרה "צילום אחד יותר מדי" מסכת של הטרדות אובססיביות נבזיות ומתוחכמות שעברה במקום עבודתה, מצד קרוב משפחה - הטרדות שכמעט גרמו לה לאבד את שפיותה, את בעלה ובנותיה- וגם את חייה. זה ספר חובה, שחייב להיקרא ולהילמד. כי רק כך נוכל להבין ומתוך כך גם נוכל לתמוך, לסייע ואולי גם למנוע את המקרה הבא.
בעת כתיבת הספר, הבנתי כמה הכתיבה עושה לי טוב. משחררת, מחדשת כל תא. מרגיעה. המילים שיצאו על הדף החזירו את האוויר אל ריאותיי, הזכירו לי למה אני כאן. חיה ובועטת. בספר “צילום אחד יותר מידי” כתבתי וחשפתי לעיני כל את הכאב, הבושה, האשמה והפסקתי להתבייש. ההתמודדות הזאת חשפה בפניי נדבך חדש של טיפול הכוללת כתיבה וחשיפה. הכתיבה מביאה איתה שחרור, המילים כבר לא תקועות בראש וגם לא בלב. החשיפה מביאה איתה השלמה עם העבר. קבלה וריפוי. מדובר על נושאים שאנשים לא אוהבים לדבר עליהם. נושאים שעדיף להשתיק. אני לא אוהבת לשתוק וגם לא להשתיק. אז אני כותבת וחושפת. נשארת שפויה ונותנת מילים למי שאין, מקווה לתת תקווה. כדי לגעת. בך. גם אם אגע רק באחד, אחת. אני את שלי עשיתי.
